מלכה נ' הוניגמן ובניו בע"מ

פסק דין

המבקש נתן שירות כלשהו למשיבה, על פי הסכם כתוב שנחתם ביניהם. המבקש הגיש לבית משפט השלום בנצרת תביעה כספית נגד המשיבה, תביעה שמקורה בהתקשרות בין השניים. המשיבה טענה, כי על פי הסכם ההתקשרות בין הצדדים נתונה סמכות יחודית לדון בסכסוכים שיתגלעו בין בעלי החוזה – לבית המשפט המוסמך באיזור תל אביב. בתשובה טען המבקש, כי אין הוא מחזיק בידו את ההסכם, אך הוא זוכר, כי ההסכם ייחד דווקא את בתי המשפט בצפון כמי שיכריעו בסכסוכים בין בעלי החוזה. נוסף על כך התכחש המבקש לחתימתו על ההסכם, והצביע על הבדלים בין הנוסח שהציגה המשיבה לבין נוסח הטיוטה הבלתי חתומה בה הוא מחזיק עד היום, ללמדך כי ההסכם אותו הציגה המשיבה איננו ההסכם עליו חתמו הצדדים.

בית משפט השלום קיבל את עמדת המשיבה והורה להעביר את התובענה לבית משפט השלום בתל אביב. על החלטה זו מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה מצאתי, כי אין היא צריכה תשובה, ועל כן אדחנה, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המשיב התכחש לחתימתו על ההסכם, ואף גיבה הכחשה זו בתצהירו. לשיטתו – משבאה הכחשה להסכם, היה מקום לברר, משמע בראיות, את שאלת חתימתו על ההסכם, והכל – בבית משפט השלום בנצרת (שם הוגשה התביעה), על מנת לברר את שאלת הסמכות המקומית.

גישה זו של המבקש אינני מקבל. בהליך מסוג זה בו אנו מדברים ניתן להסתפק ברמה פחותה יותר של בירור עובדתי, שהרי תוצאתה עשויה, לכל היותר, להוליך לאי נוחות מסוימת, אך לא לפגיעה של ממש בזכויות של מי מבעלי הדין, על ידי העברת ההתדיינות לבית משפט במקום אחר. במקרה שלפנינו אנו מדברים על שתי קבוצות של ראיות, כשמן הצד האחד עומד הסכם חתום, הנחזה להיות אוטנטי, ומן הצד האחר עומדת הכחשה של המבקש, שאיננו זוכר את תוכנו של ההסכם, וכל שיש בידו – טיוטה של ההסכם הלא חתום, שאפשר ונשתנתה, כדרכן של טיוטות שלפני שנחתם הסכם. קבוצת הראיות הראשונה עולה במשקלה על זה של השניה, ולכן מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה מתקיימת תניית שיפוט, מבוססת היטב, ברמת ההוכחה הצריכה בהליך שכזה.

משום טעמים אלה – הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובת המשיבה לא אתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אב תש"ע, 28 יולי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: